במחצית הראשונה של המאה העשרים הפכה פריז למרכז הגדול ביותר של אמנים יהודים, תופעה ראשונה מסוגה בתולדות האמנות הקרויה גם "אסכולת פריז היהודית". מאנה-כץ היה אחד הבולטים מבין אמני האסכולה. בפריז התגבשה יצירתו האמנותית ונוצקו ערכיה, ובה הוא יצר את מרבית עבודותיו.
תופעה יוצאת דופן זו של אמנים יהודים כה רבים שהתרכזו במקום אחד ובזמן אחד עומדת במרכזה של התערוכה, שבה מוצגים יחדיו ייצוגים שונים המשקפים את הוויית האמן היהודי בתוך הכרך המודרני. התערוכה חושפת את העושר והגיוון האמנותי המאפיינים את יצירתם של אמני הקבוצה, אשר תרמו רבות לגיבוש יצירתו של מאנה-כץ.
בתערוכה יכללו יותר מ-100 יצירות של אמני האסכולה, וביניהן העבודות של חיים סוטין, אמדאו מודיליאני, ז'ול פסקין ומארק שאגאל. התצוגה מאורגנת בשני מעגלים שלובים זה בזה: המעגל הראשון בוחן את דימויו העצמי של האמן היהודי דרך הפריזמה של חווייתו בתוככי הכרך המודרני. מעגל זה מבקש לחשוף את תת-השדות של המרחב האמנותי שבו האמן היהודי סיגל את ה"הביטוּס" (המערך ההתנהגותי הנרכש) המקובל בשדה האמנות - הקהילה האמנותית הפריזאית ומקומות התקהלותה, או הסטודיו של האמן כמרחב המגדיר את זהותו האישית והאמנותית. המעגל השני עוקב אחר מגוון האופנים שבהם תפסו האמנים את פריז, כמרחב מודרני וכמרכז הנבדל מן הפריפריה. דרך דימויה הרב-גוניים של העיר התערוכה בוחנת את כמיהתו של האמן היהודי למקום המגלם מבחינתו את "הארץ המובטחת" של האמנות המודרנית במחצית הראשונה של המאה העשרים.
תשוקתם של האמנים היהודים לפריז במחצית הראשונה של המאה העשרים מציינת מציאות שונה בתכלית מזו המוּכרת לנו כיום. לצד עבודותיהם של אמני אסכולת פריז המוצגות בתערוכה, נכללות בה עבודות של דוד עדיקא, יוסי ברגר ויוסף-ז'וזף דדון. היצירות העכשוויות מצביעות על כך שהמושגים הדיכוטומיים של מרכז ושוליים, כפי שנתפסו בימי המודרניזם, רוּקנו מתוכן בעידן הגלובלי המרוּשת. עבודות אלו מייצגות את העולם הפוסט-מודרני, שבו המושג "גלוקלי" (צירוף של "גלובלי" ו"לוקלי") החליף את המושג "מקומי". הדימויים המופיעים בהן עוסקים במעמדה של פריז בתוך התרבות הקאנונית של המערב. הם בוחנים את הקודים והצפנים הנטועים בסמליותה של העיר ומתייחסים לתפיסתו של המרחב המתקיים במציאות החדשה ללא כל אחיזה בעולם הממשי.